"אנשים עובדים"

פורסם במוסף "24 שעות" של עיתון "ידיעות אחרונות", שנת 2011 אלו היו ימי המחאה החברתית הגדולה. הארץ המתה הפגנות ואוהלים. בטור זה ביקשתי להשמיע, מבעד ל"משקפיים כלכליות", את קולם של אנשים החיים את מצוקות היומיום. באמצעות תצלומי פורטרט וטקסט, קידמתי לסדר היום הציבורי התנגדות לעוולות יוקר הדיור והמחייה. חרשתי רחובות ובתי עסק, הצקתי לעוברים ושבים – מתוך שאיפה לנסות ולהכיר אותם ואת חייהם כפי שמשתקף מההתמודדות הכלכלית שלהם. דוגמאות ספורות מוצגות כאן:

משפחת שמי, אסף (35), כרמל (33), עוז (7), נגה (4 וחצי) ומתן (שנה). - אסף וכרמל הכירו בדאלאס ב – 98' דרך חברים משותפים של ההורים. אסף בעל עסק לקידום אתרים באינטרנט. כרמל עבדה שלוש שנים כעובדת סוציאלית במרכז יום לקשיש. מתגוררים בראשון לציון. ההתחלה: כרמל: המשכורת כעובדת סוציאלית היתה ממש נמוכה אבל העבודה עצמה היתה מספקת. בסופו של דבר העדפתי להיות עם הילדים מאשר לעבוד ככה. אסף: לקחתי הלוואה קטנה והשקעתי הרבה מאמצים להקים תשתית עסקית טובה. צברתי לקוחות מפה לאוזן. דפקתי על דלתות. ההתפתחות היתה הדרגתית, אבל כיום זה מחזיק אותי כבר שמונה שנים. חישובים כלכליים וניהול משק בית: כרמל: אסף בונה חישוב של ההוצאות וההכנסות ומראה לי לאישור. תמיד יש חרדה לפרנס את הילדים, אין גחמות כלכליות. אני כבר יודעת איפה המחירים הזולים. בסופרמרקט אני משווה מחירים למשל של שמן זית, או קונה בגדים במקומות זולים. אסף: יש תכנון כלכלי קפדני. לא חיים מעבר לפופיק. חוסכים ליום גשום. כלכלת הבית מתנהלת בהתאם לתכנון ידוע מראש. אין גחמות, הן חלק מהתכנון. דמי כיס: אסף: עוז ונגה מקבלים 10 ש"ח בשבוע. מתוך זה הם צריכים לתת 10% לתרומה, 20% לחיסכון ו - 70% בהחלטה שלהם. הורות: כרמל: בדור שלנו הרבה הורים רוצים את הכל. גם בן זוג וילדים, גם קריירה וגם זמן בשביל עצמם. אבל כשבונים משפחה חייבים לקבל איזשהו ויתור עצמי. הקרבה. רק אז אפשר להנות מזה. כדי להיות הורה עם הלב צריך לוותר קודם מעצמך מתוך הרגשה ברורה שזה הדבר הנכון. איפה אנחנו עוד עשר שנים: כרמל: טיפול במשפחה, תואר שני במקצוע שלי ועבודה עם קשישים. החלום הגדול זה לכתוב ספר. אסף: צמיחה בתחומים נוספים באינטרנט. בנוסף, סטארט-אפ עליו מתחיל לעבוד עכשיו.
מיכה פינטוך, בן 67, אב לשלושה, סב לשמונה. - העבודה: קצב מזה 45 שנה, בעל "אטליז שמחה" בחיפה. ההתחלה: התחתנתי עם הבת של בעל העסק. אבא של אישתי לימד אותי לעמוד מול לקוח ולתת את הביטחון שאתה מכתיב את הדברים ולא הוא. על המחאה: כל המחאות האלה הן לצורך אישי ולא פוליטי, אבל יש כאלו שרוצים לתפוס על זה טרמפ ולהצטרף או להקים מפלגה. אני לא יכול להגיד שהמחאה לא צודקת אבל אני מסתדר. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: גם משכורת של 20 אלף שקל לא מספיקה לגני ילדים ולמשכנתא. אני רוצה לחיות ולא רק לעבוד בשביל להביא אוכל הביתה. דברים שהעיריה היתה פעם מסדרת, היום זה עלי. הבנתי שהארנונה זו לא החלטה של הממשלות אלא של העיריות. המיסים העקיפים האלו משרתים את מקבלי ההטבות מהרשויות ולא את מי שמשלם אותם. עוד אהיה בעוד 10 שנים: מקווה להיות בריא ולפרוש סופית, כך שאוכל להסתובב עם הנכדים ולטייל עם האישה.
מנחם פליישמן, 60, אב לשישה וסב לחמישה-עשר, מתגורר ברחובות. - העבודה: מוהל מזה 35 שנה. ההתחלה: כתבתי לרבי מלובביץ' על התלבטותי בין כמה מקצועות, תשובתו היתה: "נכונה סברתו ללמוד אמנות המילה והשם יצליחו". איך מסתדר עם המצב הכלכלי: אין לנו עיניים גדולות. לא גר בווילה אלא בדירה קטנה. לא לוחץ על אנשים בעניין התשלום ומוכן להתפשר. קרה גם שמהלתי בחינם עבור אנשים שלא יכלו לשלם. מה חושב על המחאה: זו מחאה פוליטית ויש בה ביטוי נגד הימין והמתנחלים. למרות זאת, היא צודקת. צריך לתת לכל אחד הזדמנות להגיע לבית. למשפחות מרובות ילדים בציבור החרדי זה מאד קשה. צריך להפשיר שטחים, להוריד את המיסים ולהייטיב עם העם, לא רק לדרוש. הון ושלטון זה סיפור של שנים עברו. בנוסף, הציבור החרדי לא לוקח בה חלק גם בגלל בעיה של צניעות, אורח החיים שלנו לא מתאים. איפה אהיה בעוד 10 שנים: שהשם ייתן לי כח, מקווה שהידיים לא ירעדו ואמול עוד אלפי תינוקות.
אלי שוקרון, בן 40, מתגורר ברשפון, שף מומחה באוכל בריא. - ההתחלה: "בילדותי העדפתי להסתלק מבית הספר ולשבת עם סבתא במטבח. זה היה קסם. לא אשכח את הטעם והריח של עוגת פרקה. היה לי ברור שזה מה שאעשה בחיים שלי, והיום אני יודע שזה הדבר היחיד שעושה אותי מאושר ושלם עם עצמי". איך מסתדר עם המצב הכלכלי: "גם את המינימום ההכרחי רוצים לקחת ממני. לביטוח לאומי ולמס הכנסה לעולם לא מספיק. בסוף נשאר לי לאכול את השאריות. ההגיון שם חולני, במקום לתת להתפתח הם מכניסים אותי למעגל של חובות, קנסות וריביות". מה חושב על המחאה: "אנחנו כבר לא עבדים במצרים. כמה אפשר לשתות לנו את הדם? סוף-סוף אנחנו קמים וצועקים. הגיע הזמן לחיות את החיים ולא רק להלחם עליהם. לא להיות כל הזמן בחרדה". איך זה משפיע עלי: מהרגע שאני מתעורר עד שהולך לישון אני במאבק הישרדותי. אני מרגיש קורבן של תעשיית השחיטות והניצול הזאת. הם גנבים בשם החוק". איפה אני 10 שנים: "רק אלוהים יודע".
טל פיפרברג. בן 30. נולד ומתגורר בתל-אביב. סטודנט לממשל ודמוקרטיה במרכז הבינתחומי הרצליה. רווק. - ההתחלה: הייתי ג'ובניק בצבא ובמקביל עבדתי במסעדה בתל אביב. התקדמתי לניהול המקום ואחד המלצרים אמר לי לא לשבץ אותו בסידור העבודה בשבוע הבא, אמר שטס לארצות הברית לעבוד במכירת מוצרים בעגלות בקניונים. זה נראה לי מעניין אז הצטרפתי. פתחנו ביחד חמש עגלות שמוכרות צעצועים ומוצרי ים המלח. עבדנו 14 שעות ביממה. צברנו ניסיון והתרחבנו ל – 17 עגלות. בשנה השלישית הגענו ל – 26 עגלות עם 70 עובדים. עם הכסף שחסכנו קנינו בניין בן שלוש דירות בתקופת משבר המשכנתאות. היתה תשואה נהדרת, אז עשינו את זה עוד פעם. סדר יום: קם כשמתעורר, לא בדיוק עובד עכשיו. אין לי סדר יום. אני מעביר את הימים עד סוף התואר והנסיעה הבאה לארצות הברית. מקפיד לממן את תעשיית האלכוהול הישראלית. מה אוהב בעבודה: אני לא עושה משהו אם לא נראה לי שצריך לעשות אותו, בניגוד לשכיר שצריך לעשות דברים גם כשהוא לא רואה בזה היגיון. מה שונא בעבודה: חוסר וודאות. אני לא יודע איך, כמה ואיפה אני בשנה הבאה. חוסר הוודאות זה יחסי אהבה-שנאה. יש במתח הזה גם סוג של הנאה. מוטיבציה: אין לי צורך לחפש פרויקטים מהבוקר עד הערב. אם אני רואה הזדמנות אני קופץ עליה בשתי ידיים. כל העניין זה מרובעות או היעדרה. רוב האנשים עוקבים אחרי המסלול שלהם – בי"ס, צבא, אוניברסיטה, עבודה, משפחה, פרישה. מלמדים אותנו שבין שתי נקודות יכול לעבור רק קו אחד. יש אנשים שזה מאד לא מתאים להם. עבורי המסגרת תמיד היתה קשה, זה נראה לי טיפשי. שיגרה זו מילת גנאי עבורי. טיפ לעסק חדש: השטח הרבה יותר חשוב מכל אקדמיה וכל כיתה. שנה שעשית בה טעויות עשויה להיות השנה הכי משמעותית בקריירה שלך. מה חושב על המחאה: תומך במחאה בכל רמ"ח אברי. שהממשלה תבין שלא פועלים כדי להפיל אותה אלא לשפר אותה. איך זה משפיע עלי: זה מחייב אותי להתייצב בהפגנה הנכונה במקום הנכון. מרגיש בתור אזרח שסוף סוף יש לי קול. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: אני מסתדר טוב, אבל אני בר-מזל. אני לא זוג צעיר ואני לא צריך לממן ילד. הייתי רוצה שהממשלה תשתמש יותר בכסף שלנו – משלמי המיסים, לטובתינו – משלמי המיסים. איפה אני עוד 10 שנים: בפוליטיקה או מאמן כדורסל.
יגאל רם, בן 37, מתל אביב. העבודה: מנהל פיתוח עסקי אירופה בקבוצת תה"ל. - ההתחלה: "עבדתי כעורך דין מסחרי, והתחלתי לייעץ לחברות בינלאומיות. באיזהשהוא שלב הבנתי שיותר מעניין אותי הביזנס". איפה אהיה עוד עשר שנים: "אגור במדבר ואעביר סדנאות מדיטציה". איך מסתדר עם המצב הכלכלי: " עובד קשה כדי לשמור על רמת חיים גבוהה. יוקר המחייה מקשה לחסוך". על המחאה: "זו הזדמנות בלתי חוזרת להקפיץ את המדינה שלנו בכמה רמות, ולקרב אותה ואת החיים שלנו בה למערב. יש במחאה ערב רב של קולות, וחשוב לא ליפול לפחים של ימין ושמאל, ולהתמקד בדברים העיקריים שנוגעים לכולנו. במבנה הקיים שתי קבוצות שודדות אותנו – קבוצות לחץ פוליטיות שודדות את הקופה הציבורית וקבוצות ריכוז עסקיות שודדות את החשבון הפרטי. צריך להתעקש על שינוי מבני שיסתום את שני החורים האלו, ואז הממשלה תוכל להציע סל שירותים גדול וטוב יותר לאזרח, ולאזרח מצידו יישאר יותר, גם בתלוש וגם בסוף החודש. חוץ מזה צריך להוציא את האוויר מבועת הנדל"ן ולדאוג באמצעות מיסוי מתאים שחסכונות של אנשים שיש להם כבר דירה – יועברו לאפיקים אחרים - ולא לדירה שנייה ושלישית.
דודי אלטרזון, בן 65, אב לחמישה וסב לחמישה, מתגורר בחיפה. - העבודה: נהג מונית. ההתחלה: קיבלתי מהצבא רשיון ואחרי מלחמת ששת הימים חיפשתי עבודה שמרוויחים בה הרבה כסף והגעתי לתחנת המוניות. בהתחלה לא רצו לקבל אותי, חשבו שאני ספרדי בגלל המבטא, אבל מישהו שהכיר אותי ידע שנולדתי בגרמניה בעיר האליין. חשבתי שזה יהיה זמני ונשארתי 44 שנים. על המחאה: אחרי תקופת הצנע השתתפתי כילד בהפגנות על עבודה ועל אוכל וזרקתי אבנים על שוטרים בוואדי סאליב. היום אני מאד מצדיק את המפגינים. מי ששירת בצבא ובמילואים מגיע לו שיעזרו לו. אם בנאדם לא רואה עתיד אז גם ההווה שלו קשה. צריכה להיות הנהגה אחרת. צריכה להיות תפיסת חיים אחרת. צריך להייטיב עם העם. לנהגי המוניות אין עבודה כי המצב של האזרחים קשה. זה בלון שיתפוצץ. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: עכשיו עשר בלילה, יצאתי בשמונה וחצי בבוקר ועדיין עובד – עוד לא עשיתי את היומית. איפה עוד 10 שנים: על המונית.
דבי עשב, בת 54 מתגוררת בת"א. - העבודה: גננת מזה 24 שנה. ההתחלה: כשהילדים שלי הגיעו לגיל הגן ידעתי שאני לא מאמינה במערכת החינוך והקמתי גן פרטי. מה גם שרציתי להיות איתם. איפה אהיה בעוד עשר שנים: להוציא ספר שירה וספר ילדים. מה חושבת על המחאה: מאד תומכת אבל גם קצת סקפטית. השכבות החלשות באמת לא מקבלות תשומת לב. אלה שבאמת אין להם מה לאכול לא יכולים להזמין סושי או בירה לאוהלים. הם גם לא מצטלמים טוב. זה מכאיב לי. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: מאד קשה לי. לא קיבלתי ירושה והתגרשתי לאחרונה. יש מצב שאגור באוהל באמת. חשבתי אולי יתחילו להשכיר אוהלים.
אליסיה בר-נוי, בת 55, אם לשתיים וסבתא לאחת, גרושה. - העבודה: תופרת, בעלת עסק לתיקוני בגדים בחיפה הקיים מזה עשר שנים. ההתחלה: כשהתחתנתי קניתי מכונת תפירה ועבדתי בבית. אחרי הגירושין פתחתי עסק. המכונה הזאת בת 29 היום. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: בסוף החודש אני רואה שהרווחתי, אבל ביחס לכמות השעות זה אפילו לא מגיע לשכר מינימום. אין לי עיניים גדולות. באתי מבית במצב סוציואקונומי נמוך ועם שניים עשר אחים. לבנות שלי אני רוצה עתיד טוב יותר. על המחאה: כשגרתי לפני שנים בת"א יכולתי להחזיק את עצמי וגם להנות. היום זה בלתי אפשרי לזוגות צעירים. המצב בארץ זה קטסטרופה. אם אנחנו רוצים מדינה מתוקנת, צריך לשנות את הכל. אני לא כועסת על הרשויות, אלא על המדיניות. זוג צעיר לא מסוגל להביא ילד והמחאה הזאת היא לא רק להיום אלא גם לדורות הבאים. איפה אהיה בעוד 10 שנים: עם מכונת התפירה ובבית עם הנכדים. סבתא כייפית.
פאני טל, 60, אמא לארבעה, סבתא לשניים. - העבודה: אחות מזה 33 שנים. עובדת במחלקת כירורגית א' בבית החולים וולפסון. ההתחלה: בגיל 18 שברתי את הרגל ואושפזתי יומיים. היו שם אחיות שלא התייחסו לחולים והחלטתי שאני אעשה את זה אחרת, מכל הלב. ידעתי שזה הייעוד שלי. מה חושבת על המחאה: מאד תומכת. צריך שיהיה שוויון. לא יכול להיות שאחות בלונדון או צרפת מרוויחה פי שלוש ממני. זו עבודה מאד קשה. לא ייתכן שבמשמרת ערב עם כמעט 40 חולים יש רק ארבע אחיות. את המיסים אנחנו משלמים עבור אנשים שלא עובדים, אלה שיש להם עשרה ילדים. אם הדתיות לא רוצות לעבוד שיבואו לעשות שירות לאומי בבית החולים. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: פעם ב – 1000 ש"ח יכולתי למלא שתי עגלות בסופר. היום בקושי אחת. רואה כמה הילדים שלי מתקשים. יום אחד ראיתי את כל התיקים של הבן בבית. הוא אמר: "אמא, אני חוזר". הבנתי מיד. איפה עוד 10 שנים: משמחת קשישים בודדים.
יצחק סולומון, 73, אב לארבעה וסב לעשרה, מתגורר בראשל"צ. - העבודה: מוסכניק מזה 47 שנה. ההתחלה: הייתי בן 14 כשסיימתי את בית הספר. בתקופה זו לא היה חינוך חובה. ידעתי דבר אחד – פקיד לא אהיה ומצאתי עבודה בשיפוץ אופנועים. שילמו לי חצי לירה ליום ועם הכסף שהצטבר קניתי לאמא מקרר. מה חושב על המחאה: מנהל מקרקעי ישראל שייך למדינה, המדינה זה הציבור ולפיכך הקרקעות שייכות לנו. הממשלה צריכה להפשיר אותן. חוצמזה, תראה את הפח שם ממול, עוד מעט יעברו אנשים לחטט בו בשביל פלסטיקים ופחיות למחזור. אני מתבייש בכך. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: התחרות בין המוסכים גדולה. בזמן האחרון צצים עשרות מוסכים ללא רשיונות שעובדים במחירים אפסיים, לא משלמים מיסים והרשויות לא מטפלות בזה. איפה אהיה עוד 10 שנים: צריך לשאול את זה למעלה, אני מקווה שפה. יותר טוב לעבוד מאשר לפרוש לפנסיה. בגילי כבר לא מחפש פנטזיות, פשוט אוהב את המקצוע. מארגז מלא ברזלים אני עושה משהו חי.
אלון שיינר. ווטרינר
סרגיי סרמין, בן 36. נולד בקישינב, מולדובה. - עלה לארץ בשנת 2002. למד טכנאות סאונד ועובד מזה שלוש שנים כגובה תשלום עבור כיסאות נוח בים. בחורף עובד כנהג במחסן או נוסע לחופש. מתגורר בתל-אביב. רווק. ההתחלה: לפני 3 שנים באתי לפה והתחלתי לשאול אם צריכים עובדים וחבר הפנה אותי הנה. סדר יום: קם בשש, מתקלח, בא לים ושותה כאן קפה ראשון. עובד עד שש בערב. הבוס שלי טוב מאד, מתי אני רוצה לאכול אני בא במטבח ומזמין את האוכל. הוא מבין שאני עובד קשה. מה אוהב בעבודה: ים, שמש, אנשים. העבודה קשה אבל יש בזה משהו. בבנק למשל אתה במשרד ולא מרגיש את החיים שלך. פה אנשים פוזיטיבים. לפעמים באים גם לא פוזיטיבים. יש אנשים שלוקחים בעיות בבית ורוצים לפתור פה. אני סוגר את הבעיות שלהם בצורה יפה. מה שונא בעבודה: חסר לי זמן, אני צריך 26 שעות ביממה. איפה אני עוד 10 שנים: אני לא יכול לחשוב רחוק כל-כך. רק אלוהים יודע מה יהיה מחר. אני רוצה שטח פרטי, בית ועבודה קבועה שאני אוהב. חלום ילדות: להיות שוטר. מסר לאומה: הכי חשוב לתת חיים לאנשים. זה משהו שבידיים שלנו. בכמה מילים אפשר שיהיה לו נעים. אפשר בעבודה לקחת כסף בצורה שיהיה נעים לתת אותו. על המחאה: זה קפיטליזם, מה אנשים רוצים?! יש אנשים שיש להם כסף ויש אנשים שעובדים אצל האנשים שיש להם כסף. מי שרוצה סוציאליזם שיסע לקובה. עכשיו יש משבר בארץ. ראש הממשלה והשרים עושים מה שהם יכולים לעשות. אני לא חושב שהם גונבים. הכסף הולך למשהו טוב, למדינה. הם מסתכלים ובודקים לאן הולך כל שקל. הם לא מכניסים סתם לכיס שלהם. היתה לי הזדמנות לקנות דירה, אבל לא עשיתי את זה וזו בעיה שלי. עכשיו זה עולה מיליונים. זה הרבה כסף, אבל זה המצב. זה זמן קשה עכשיו בכל העולם, לא רק בארץ. לפני עשר שנים עוד יכלו לקנות דירות, הרבה רוסים עשו את זה, אז כולם יכלו. מהיום הראשון שעליתי לארץ הסתכלתי על האנשים וידעתי שזו הארץ שלי, זה המקום שלי. אני אוהב מאד את הארץ והאנשים. הם הזהב שלנו.
שחר בן הרוש, 35, מתגורר בת"א, נמצא בזוגיות. - העבודה: גנן מזה 11 שנים. ההתחלה: כילד עבדתי בחנות פרחים וראיתי איך המגע עם הטבע זה משהו שמשתנה כל הזמן, שמגיב אלי ואני מגיב אליו. זה חי. בטיול לים המלח ראיתי בדרך בית שהיה כתוב עליו "דבר אל אמא אדמה", שם החלטתי להיות גנן. מה חושב על המחאה: כולם מבקרים את המדינה כרגע ולכולם יש תלונות. אם אני הייתי יושב בכיסא המחליט, לא הייתי יודע איך אפשר למצוא פתרון להכל. רק עכשיו אנחנו מכירים את עצמנו כחברה במצוקה, ולא זו הדרך עליה מושתתת ההנהגה והחומר האנושי בממשלה. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: אני נלחם. אני שורד את זה, אבל לא רואה עצמי מגיע לקניית דירה. אני עובד קשה, חי טוב, אבל לא יכול לחסוך. אני מסתפק במועט ונהנה מהחיים. אבל ככה לא בונים דירה. איפה אהיה עוד 10 שנים: מקווה שאהיה בסוג של חוף. פחות לעבוד ויותר להנות מהחיים.
טל שני - חותר בקיאק-ימי
אלינור שלו, 30, מתגוררת בת"א. - העבודה: מרפאה בעיסוק מזה חמש שנים. ההתחלה: תמיד אמרו לי שאני יודעת להקשיב ולהכיל. כשהייתי באוסטרליה התקשרתי להורים וביקשתי שירשמו אותי ללימודים וכשהתחלתי ידעתי שאני במקום הנכון, שזה הייעוד שלי. אני קמה כל יום בכיף לעבודה. מה חושבת על המחאה: זו המחאה של הדור הצעיר. אני לא רואה את עצמי מגיעה למשכנתא. המחאה נכונה ובזמן הנכון אבל היא מתמסמסת קצת כי פותחים אותה להמון תחומים ולא מתמקדים. שוכחים שזה התחיל במחאת הדיור. תוקפים יותר מדי חזיתות וזה מאבד כוח. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: כעובדת משרד החינוך המשכורת לא בדיוק מתגמלת, אולי רק נפשית. כשלמדתי עבדתי במלצרות והרווחתי יותר ובפחות שעות. היום אני מסתדרת רק בזכות העבודה בשני מקומות. טוב שיש את ההורים – הם העוגן. איפה אהיה עוד 10 שנים: עם משפחה, בתקווה שבארץ.

משפחת שמי, אסף (35), כרמל (33), עוז (7), נגה (4 וחצי) ומתן (שנה). - אסף וכרמל הכירו בדאלאס ב – 98' דרך חברים משותפים של ההורים. אסף בעל עסק לקידום אתרים באינטרנט. כרמל עבדה שלוש שנים כעובדת סוציאלית במרכז יום לקשיש. מתגוררים בראשון לציון. ההתחלה: כרמל: המשכורת כעובדת סוציאלית היתה ממש נמוכה אבל העבודה עצמה היתה מספקת. בסופו של דבר העדפתי להיות עם הילדים מאשר לעבוד ככה. אסף: לקחתי הלוואה קטנה והשקעתי הרבה מאמצים להקים תשתית עסקית טובה. צברתי לקוחות מפה לאוזן. דפקתי על דלתות. ההתפתחות היתה הדרגתית, אבל כיום זה מחזיק אותי כבר שמונה שנים. חישובים כלכליים וניהול משק בית: כרמל: אסף בונה חישוב של ההוצאות וההכנסות ומראה לי לאישור. תמיד יש חרדה לפרנס את הילדים, אין גחמות כלכליות. אני כבר יודעת איפה המחירים הזולים. בסופרמרקט אני משווה מחירים למשל של שמן זית, או קונה בגדים במקומות זולים. אסף: יש תכנון כלכלי קפדני. לא חיים מעבר לפופיק. חוסכים ליום גשום. כלכלת הבית מתנהלת בהתאם לתכנון ידוע מראש. אין גחמות, הן חלק מהתכנון. דמי כיס: אסף: עוז ונגה מקבלים 10 ש"ח בשבוע. מתוך זה הם צריכים לתת 10% לתרומה, 20% לחיסכון ו - 70% בהחלטה שלהם. הורות: כרמל: בדור שלנו הרבה הורים רוצים את הכל. גם בן זוג וילדים, גם קריירה וגם זמן בשביל עצמם. אבל כשבונים משפחה חייבים לקבל איזשהו ויתור עצמי. הקרבה. רק אז אפשר להנות מזה. כדי להיות הורה עם הלב צריך לוותר קודם מעצמך מתוך הרגשה ברורה שזה הדבר הנכון. איפה אנחנו עוד עשר שנים: כרמל: טיפול במשפחה, תואר שני במקצוע שלי ועבודה עם קשישים. החלום הגדול זה לכתוב ספר. אסף: צמיחה בתחומים נוספים באינטרנט. בנוסף, סטארט-אפ עליו מתחיל לעבוד עכשיו.
מיכה פינטוך, בן 67, אב לשלושה, סב לשמונה. - העבודה: קצב מזה 45 שנה, בעל "אטליז שמחה" בחיפה. ההתחלה: התחתנתי עם הבת של בעל העסק. אבא של אישתי לימד אותי לעמוד מול לקוח ולתת את הביטחון שאתה מכתיב את הדברים ולא הוא. על המחאה: כל המחאות האלה הן לצורך אישי ולא פוליטי, אבל יש כאלו שרוצים לתפוס על זה טרמפ ולהצטרף או להקים מפלגה. אני לא יכול להגיד שהמחאה לא צודקת אבל אני מסתדר. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: גם משכורת של 20 אלף שקל לא מספיקה לגני ילדים ולמשכנתא. אני רוצה לחיות ולא רק לעבוד בשביל להביא אוכל הביתה. דברים שהעיריה היתה פעם מסדרת, היום זה עלי. הבנתי שהארנונה זו לא החלטה של הממשלות אלא של העיריות. המיסים העקיפים האלו משרתים את מקבלי ההטבות מהרשויות ולא את מי שמשלם אותם. עוד אהיה בעוד 10 שנים: מקווה להיות בריא ולפרוש סופית, כך שאוכל להסתובב עם הנכדים ולטייל עם האישה.
מנחם פליישמן, 60, אב לשישה וסב לחמישה-עשר, מתגורר ברחובות. - העבודה: מוהל מזה 35 שנה. ההתחלה: כתבתי לרבי מלובביץ' על התלבטותי בין כמה מקצועות, תשובתו היתה: "נכונה סברתו ללמוד אמנות המילה והשם יצליחו". איך מסתדר עם המצב הכלכלי: אין לנו עיניים גדולות. לא גר בווילה אלא בדירה קטנה. לא לוחץ על אנשים בעניין התשלום ומוכן להתפשר. קרה גם שמהלתי בחינם עבור אנשים שלא יכלו לשלם. מה חושב על המחאה: זו מחאה פוליטית ויש בה ביטוי נגד הימין והמתנחלים. למרות זאת, היא צודקת. צריך לתת לכל אחד הזדמנות להגיע לבית. למשפחות מרובות ילדים בציבור החרדי זה מאד קשה. צריך להפשיר שטחים, להוריד את המיסים ולהייטיב עם העם, לא רק לדרוש. הון ושלטון זה סיפור של שנים עברו. בנוסף, הציבור החרדי לא לוקח בה חלק גם בגלל בעיה של צניעות, אורח החיים שלנו לא מתאים. איפה אהיה בעוד 10 שנים: שהשם ייתן לי כח, מקווה שהידיים לא ירעדו ואמול עוד אלפי תינוקות.
אלי שוקרון, בן 40, מתגורר ברשפון, שף מומחה באוכל בריא. - ההתחלה: "בילדותי העדפתי להסתלק מבית הספר ולשבת עם סבתא במטבח. זה היה קסם. לא אשכח את הטעם והריח של עוגת פרקה. היה לי ברור שזה מה שאעשה בחיים שלי, והיום אני יודע שזה הדבר היחיד שעושה אותי מאושר ושלם עם עצמי". איך מסתדר עם המצב הכלכלי: "גם את המינימום ההכרחי רוצים לקחת ממני. לביטוח לאומי ולמס הכנסה לעולם לא מספיק. בסוף נשאר לי לאכול את השאריות. ההגיון שם חולני, במקום לתת להתפתח הם מכניסים אותי למעגל של חובות, קנסות וריביות". מה חושב על המחאה: "אנחנו כבר לא עבדים במצרים. כמה אפשר לשתות לנו את הדם? סוף-סוף אנחנו קמים וצועקים. הגיע הזמן לחיות את החיים ולא רק להלחם עליהם. לא להיות כל הזמן בחרדה". איך זה משפיע עלי: מהרגע שאני מתעורר עד שהולך לישון אני במאבק הישרדותי. אני מרגיש קורבן של תעשיית השחיטות והניצול הזאת. הם גנבים בשם החוק". איפה אני 10 שנים: "רק אלוהים יודע".
טל פיפרברג. בן 30. נולד ומתגורר בתל-אביב. סטודנט לממשל ודמוקרטיה במרכז הבינתחומי הרצליה. רווק. - ההתחלה: הייתי ג'ובניק בצבא ובמקביל עבדתי במסעדה בתל אביב. התקדמתי לניהול המקום ואחד המלצרים אמר לי לא לשבץ אותו בסידור העבודה בשבוע הבא, אמר שטס לארצות הברית לעבוד במכירת מוצרים בעגלות בקניונים. זה נראה לי מעניין אז הצטרפתי. פתחנו ביחד חמש עגלות שמוכרות צעצועים ומוצרי ים המלח. עבדנו 14 שעות ביממה. צברנו ניסיון והתרחבנו ל – 17 עגלות. בשנה השלישית הגענו ל – 26 עגלות עם 70 עובדים. עם הכסף שחסכנו קנינו בניין בן שלוש דירות בתקופת משבר המשכנתאות. היתה תשואה נהדרת, אז עשינו את זה עוד פעם. סדר יום: קם כשמתעורר, לא בדיוק עובד עכשיו. אין לי סדר יום. אני מעביר את הימים עד סוף התואר והנסיעה הבאה לארצות הברית. מקפיד לממן את תעשיית האלכוהול הישראלית. מה אוהב בעבודה: אני לא עושה משהו אם לא נראה לי שצריך לעשות אותו, בניגוד לשכיר שצריך לעשות דברים גם כשהוא לא רואה בזה היגיון. מה שונא בעבודה: חוסר וודאות. אני לא יודע איך, כמה ואיפה אני בשנה הבאה. חוסר הוודאות זה יחסי אהבה-שנאה. יש במתח הזה גם סוג של הנאה. מוטיבציה: אין לי צורך לחפש פרויקטים מהבוקר עד הערב. אם אני רואה הזדמנות אני קופץ עליה בשתי ידיים. כל העניין זה מרובעות או היעדרה. רוב האנשים עוקבים אחרי המסלול שלהם – בי"ס, צבא, אוניברסיטה, עבודה, משפחה, פרישה. מלמדים אותנו שבין שתי נקודות יכול לעבור רק קו אחד. יש אנשים שזה מאד לא מתאים להם. עבורי המסגרת תמיד היתה קשה, זה נראה לי טיפשי. שיגרה זו מילת גנאי עבורי. טיפ לעסק חדש: השטח הרבה יותר חשוב מכל אקדמיה וכל כיתה. שנה שעשית בה טעויות עשויה להיות השנה הכי משמעותית בקריירה שלך. מה חושב על המחאה: תומך במחאה בכל רמ"ח אברי. שהממשלה תבין שלא פועלים כדי להפיל אותה אלא לשפר אותה. איך זה משפיע עלי: זה מחייב אותי להתייצב בהפגנה הנכונה במקום הנכון. מרגיש בתור אזרח שסוף סוף יש לי קול. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: אני מסתדר טוב, אבל אני בר-מזל. אני לא זוג צעיר ואני לא צריך לממן ילד. הייתי רוצה שהממשלה תשתמש יותר בכסף שלנו – משלמי המיסים, לטובתינו – משלמי המיסים. איפה אני עוד 10 שנים: בפוליטיקה או מאמן כדורסל.
יגאל רם, בן 37, מתל אביב. העבודה: מנהל פיתוח עסקי אירופה בקבוצת תה"ל. - ההתחלה: "עבדתי כעורך דין מסחרי, והתחלתי לייעץ לחברות בינלאומיות. באיזהשהוא שלב הבנתי שיותר מעניין אותי הביזנס". איפה אהיה עוד עשר שנים: "אגור במדבר ואעביר סדנאות מדיטציה". איך מסתדר עם המצב הכלכלי: " עובד קשה כדי לשמור על רמת חיים גבוהה. יוקר המחייה מקשה לחסוך". על המחאה: "זו הזדמנות בלתי חוזרת להקפיץ את המדינה שלנו בכמה רמות, ולקרב אותה ואת החיים שלנו בה למערב. יש במחאה ערב רב של קולות, וחשוב לא ליפול לפחים של ימין ושמאל, ולהתמקד בדברים העיקריים שנוגעים לכולנו. במבנה הקיים שתי קבוצות שודדות אותנו – קבוצות לחץ פוליטיות שודדות את הקופה הציבורית וקבוצות ריכוז עסקיות שודדות את החשבון הפרטי. צריך להתעקש על שינוי מבני שיסתום את שני החורים האלו, ואז הממשלה תוכל להציע סל שירותים גדול וטוב יותר לאזרח, ולאזרח מצידו יישאר יותר, גם בתלוש וגם בסוף החודש. חוץ מזה צריך להוציא את האוויר מבועת הנדל"ן ולדאוג באמצעות מיסוי מתאים שחסכונות של אנשים שיש להם כבר דירה – יועברו לאפיקים אחרים - ולא לדירה שנייה ושלישית.
דודי אלטרזון, בן 65, אב לחמישה וסב לחמישה, מתגורר בחיפה. - העבודה: נהג מונית. ההתחלה: קיבלתי מהצבא רשיון ואחרי מלחמת ששת הימים חיפשתי עבודה שמרוויחים בה הרבה כסף והגעתי לתחנת המוניות. בהתחלה לא רצו לקבל אותי, חשבו שאני ספרדי בגלל המבטא, אבל מישהו שהכיר אותי ידע שנולדתי בגרמניה בעיר האליין. חשבתי שזה יהיה זמני ונשארתי 44 שנים. על המחאה: אחרי תקופת הצנע השתתפתי כילד בהפגנות על עבודה ועל אוכל וזרקתי אבנים על שוטרים בוואדי סאליב. היום אני מאד מצדיק את המפגינים. מי ששירת בצבא ובמילואים מגיע לו שיעזרו לו. אם בנאדם לא רואה עתיד אז גם ההווה שלו קשה. צריכה להיות הנהגה אחרת. צריכה להיות תפיסת חיים אחרת. צריך להייטיב עם העם. לנהגי המוניות אין עבודה כי המצב של האזרחים קשה. זה בלון שיתפוצץ. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: עכשיו עשר בלילה, יצאתי בשמונה וחצי בבוקר ועדיין עובד – עוד לא עשיתי את היומית. איפה עוד 10 שנים: על המונית.
דבי עשב, בת 54 מתגוררת בת"א. - העבודה: גננת מזה 24 שנה. ההתחלה: כשהילדים שלי הגיעו לגיל הגן ידעתי שאני לא מאמינה במערכת החינוך והקמתי גן פרטי. מה גם שרציתי להיות איתם. איפה אהיה בעוד עשר שנים: להוציא ספר שירה וספר ילדים. מה חושבת על המחאה: מאד תומכת אבל גם קצת סקפטית. השכבות החלשות באמת לא מקבלות תשומת לב. אלה שבאמת אין להם מה לאכול לא יכולים להזמין סושי או בירה לאוהלים. הם גם לא מצטלמים טוב. זה מכאיב לי. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: מאד קשה לי. לא קיבלתי ירושה והתגרשתי לאחרונה. יש מצב שאגור באוהל באמת. חשבתי אולי יתחילו להשכיר אוהלים.
אליסיה בר-נוי, בת 55, אם לשתיים וסבתא לאחת, גרושה. - העבודה: תופרת, בעלת עסק לתיקוני בגדים בחיפה הקיים מזה עשר שנים. ההתחלה: כשהתחתנתי קניתי מכונת תפירה ועבדתי בבית. אחרי הגירושין פתחתי עסק. המכונה הזאת בת 29 היום. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: בסוף החודש אני רואה שהרווחתי, אבל ביחס לכמות השעות זה אפילו לא מגיע לשכר מינימום. אין לי עיניים גדולות. באתי מבית במצב סוציואקונומי נמוך ועם שניים עשר אחים. לבנות שלי אני רוצה עתיד טוב יותר. על המחאה: כשגרתי לפני שנים בת"א יכולתי להחזיק את עצמי וגם להנות. היום זה בלתי אפשרי לזוגות צעירים. המצב בארץ זה קטסטרופה. אם אנחנו רוצים מדינה מתוקנת, צריך לשנות את הכל. אני לא כועסת על הרשויות, אלא על המדיניות. זוג צעיר לא מסוגל להביא ילד והמחאה הזאת היא לא רק להיום אלא גם לדורות הבאים. איפה אהיה בעוד 10 שנים: עם מכונת התפירה ובבית עם הנכדים. סבתא כייפית.
פאני טל, 60, אמא לארבעה, סבתא לשניים. - העבודה: אחות מזה 33 שנים. עובדת במחלקת כירורגית א' בבית החולים וולפסון. ההתחלה: בגיל 18 שברתי את הרגל ואושפזתי יומיים. היו שם אחיות שלא התייחסו לחולים והחלטתי שאני אעשה את זה אחרת, מכל הלב. ידעתי שזה הייעוד שלי. מה חושבת על המחאה: מאד תומכת. צריך שיהיה שוויון. לא יכול להיות שאחות בלונדון או צרפת מרוויחה פי שלוש ממני. זו עבודה מאד קשה. לא ייתכן שבמשמרת ערב עם כמעט 40 חולים יש רק ארבע אחיות. את המיסים אנחנו משלמים עבור אנשים שלא עובדים, אלה שיש להם עשרה ילדים. אם הדתיות לא רוצות לעבוד שיבואו לעשות שירות לאומי בבית החולים. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: פעם ב – 1000 ש"ח יכולתי למלא שתי עגלות בסופר. היום בקושי אחת. רואה כמה הילדים שלי מתקשים. יום אחד ראיתי את כל התיקים של הבן בבית. הוא אמר: "אמא, אני חוזר". הבנתי מיד. איפה עוד 10 שנים: משמחת קשישים בודדים.
יצחק סולומון, 73, אב לארבעה וסב לעשרה, מתגורר בראשל"צ. - העבודה: מוסכניק מזה 47 שנה. ההתחלה: הייתי בן 14 כשסיימתי את בית הספר. בתקופה זו לא היה חינוך חובה. ידעתי דבר אחד – פקיד לא אהיה ומצאתי עבודה בשיפוץ אופנועים. שילמו לי חצי לירה ליום ועם הכסף שהצטבר קניתי לאמא מקרר. מה חושב על המחאה: מנהל מקרקעי ישראל שייך למדינה, המדינה זה הציבור ולפיכך הקרקעות שייכות לנו. הממשלה צריכה להפשיר אותן. חוצמזה, תראה את הפח שם ממול, עוד מעט יעברו אנשים לחטט בו בשביל פלסטיקים ופחיות למחזור. אני מתבייש בכך. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: התחרות בין המוסכים גדולה. בזמן האחרון צצים עשרות מוסכים ללא רשיונות שעובדים במחירים אפסיים, לא משלמים מיסים והרשויות לא מטפלות בזה. איפה אהיה עוד 10 שנים: צריך לשאול את זה למעלה, אני מקווה שפה. יותר טוב לעבוד מאשר לפרוש לפנסיה. בגילי כבר לא מחפש פנטזיות, פשוט אוהב את המקצוע. מארגז מלא ברזלים אני עושה משהו חי.
אלון שיינר. ווטרינר
סרגיי סרמין, בן 36. נולד בקישינב, מולדובה. - עלה לארץ בשנת 2002. למד טכנאות סאונד ועובד מזה שלוש שנים כגובה תשלום עבור כיסאות נוח בים. בחורף עובד כנהג במחסן או נוסע לחופש. מתגורר בתל-אביב. רווק. ההתחלה: לפני 3 שנים באתי לפה והתחלתי לשאול אם צריכים עובדים וחבר הפנה אותי הנה. סדר יום: קם בשש, מתקלח, בא לים ושותה כאן קפה ראשון. עובד עד שש בערב. הבוס שלי טוב מאד, מתי אני רוצה לאכול אני בא במטבח ומזמין את האוכל. הוא מבין שאני עובד קשה. מה אוהב בעבודה: ים, שמש, אנשים. העבודה קשה אבל יש בזה משהו. בבנק למשל אתה במשרד ולא מרגיש את החיים שלך. פה אנשים פוזיטיבים. לפעמים באים גם לא פוזיטיבים. יש אנשים שלוקחים בעיות בבית ורוצים לפתור פה. אני סוגר את הבעיות שלהם בצורה יפה. מה שונא בעבודה: חסר לי זמן, אני צריך 26 שעות ביממה. איפה אני עוד 10 שנים: אני לא יכול לחשוב רחוק כל-כך. רק אלוהים יודע מה יהיה מחר. אני רוצה שטח פרטי, בית ועבודה קבועה שאני אוהב. חלום ילדות: להיות שוטר. מסר לאומה: הכי חשוב לתת חיים לאנשים. זה משהו שבידיים שלנו. בכמה מילים אפשר שיהיה לו נעים. אפשר בעבודה לקחת כסף בצורה שיהיה נעים לתת אותו. על המחאה: זה קפיטליזם, מה אנשים רוצים?! יש אנשים שיש להם כסף ויש אנשים שעובדים אצל האנשים שיש להם כסף. מי שרוצה סוציאליזם שיסע לקובה. עכשיו יש משבר בארץ. ראש הממשלה והשרים עושים מה שהם יכולים לעשות. אני לא חושב שהם גונבים. הכסף הולך למשהו טוב, למדינה. הם מסתכלים ובודקים לאן הולך כל שקל. הם לא מכניסים סתם לכיס שלהם. היתה לי הזדמנות לקנות דירה, אבל לא עשיתי את זה וזו בעיה שלי. עכשיו זה עולה מיליונים. זה הרבה כסף, אבל זה המצב. זה זמן קשה עכשיו בכל העולם, לא רק בארץ. לפני עשר שנים עוד יכלו לקנות דירות, הרבה רוסים עשו את זה, אז כולם יכלו. מהיום הראשון שעליתי לארץ הסתכלתי על האנשים וידעתי שזו הארץ שלי, זה המקום שלי. אני אוהב מאד את הארץ והאנשים. הם הזהב שלנו.
שחר בן הרוש, 35, מתגורר בת"א, נמצא בזוגיות. - העבודה: גנן מזה 11 שנים. ההתחלה: כילד עבדתי בחנות פרחים וראיתי איך המגע עם הטבע זה משהו שמשתנה כל הזמן, שמגיב אלי ואני מגיב אליו. זה חי. בטיול לים המלח ראיתי בדרך בית שהיה כתוב עליו "דבר אל אמא אדמה", שם החלטתי להיות גנן. מה חושב על המחאה: כולם מבקרים את המדינה כרגע ולכולם יש תלונות. אם אני הייתי יושב בכיסא המחליט, לא הייתי יודע איך אפשר למצוא פתרון להכל. רק עכשיו אנחנו מכירים את עצמנו כחברה במצוקה, ולא זו הדרך עליה מושתתת ההנהגה והחומר האנושי בממשלה. איך מסתדר עם המצב הכלכלי: אני נלחם. אני שורד את זה, אבל לא רואה עצמי מגיע לקניית דירה. אני עובד קשה, חי טוב, אבל לא יכול לחסוך. אני מסתפק במועט ונהנה מהחיים. אבל ככה לא בונים דירה. איפה אהיה עוד 10 שנים: מקווה שאהיה בסוג של חוף. פחות לעבוד ויותר להנות מהחיים.
טל שני - חותר בקיאק-ימי
אלינור שלו, 30, מתגוררת בת"א. - העבודה: מרפאה בעיסוק מזה חמש שנים. ההתחלה: תמיד אמרו לי שאני יודעת להקשיב ולהכיל. כשהייתי באוסטרליה התקשרתי להורים וביקשתי שירשמו אותי ללימודים וכשהתחלתי ידעתי שאני במקום הנכון, שזה הייעוד שלי. אני קמה כל יום בכיף לעבודה. מה חושבת על המחאה: זו המחאה של הדור הצעיר. אני לא רואה את עצמי מגיעה למשכנתא. המחאה נכונה ובזמן הנכון אבל היא מתמסמסת קצת כי פותחים אותה להמון תחומים ולא מתמקדים. שוכחים שזה התחיל במחאת הדיור. תוקפים יותר מדי חזיתות וזה מאבד כוח. איך מסתדרת עם המצב הכלכלי: כעובדת משרד החינוך המשכורת לא בדיוק מתגמלת, אולי רק נפשית. כשלמדתי עבדתי במלצרות והרווחתי יותר ובפחות שעות. היום אני מסתדרת רק בזכות העבודה בשני מקומות. טוב שיש את ההורים – הם העוגן. איפה אהיה עוד 10 שנים: עם משפחה, בתקווה שבארץ.