"ישראלים 2006"

פורסם במוסף "24 שעות" של עיתון "ידיעות אחרונות",שנת 2006 בפרויקט זה בחרתי לטפל בנושאים טעונים ביותר. בכולם ניסיתי להבין, לראות ולהראות את חייהם של אנשים במצבי קיצון. כל נושא היווה פרויקט ארוך טווח עליו עבדתי שבועות וחודשים. חייתי עם המצולמים, נפשית ופיסית. הגעתי אינספור פעמים להיות איתם, גם ללא עט ומצלמה. הגעתי לאשפוזים שלהם בבתי החולים, למגוריהם במוסדות או במערה בהר, נכנסתי איתם לתוך פחי הזבל כשחיפשו אוכל, הגעתי לשמחות של משפחותיהם וגם ללוויות. דוגמאות ספורות מוצגות כאן:

קאסם קלק, יליד 1944, נולד בחיפה - "משנת 62' מכור לכיף - חשיש, אחרי זה התחלתי אופיום, נגמר האופיום התחלנו עם החומר הלבן, עד לפני חמש שנים. מאז עם מתדון, חמש שנים, פעם ביום לוקח מתדון. אין קריזים, לא עצבני, רגוע. אני מכור לאדולן. אדולן יותר טוב מכל הסמים, חוץ מאופיום. אני לא יכול להפסיק עם זה. לעולם לא. יש כאלה שאומרים: 'אני יכול – בגמילה', אבל אחרי שנים יפלו בכל מקרה. אם אני אמות, שייצירו על הקבר בקבוק אדולן עם התמונה שלי – שיראו אנשים – איך נרקומן, הסוף שלו."
. מקס בן 27. עלה מאוקרינה לפני 7 שנים. 6 שנים ברחוב, שותה וודקה. - "יש-יש, אין-אין. אם לא שותה מרגיש בקריז, אבל כששותה הכל טוב. ברחוב בלילה קר. כשאני מסטול אני לא מרגיש שקר. יש לי אישה ושני ילדים שנמצאים באוקראינה, לפעמים עצוב שהם רחוקים אז שותה."
גרטה טאובר, אמא לבן מכור. - "לכל מכור יש הורים, אחים ולעיתים אישה וילדים. לא חושבים על זה שמכור אחד מושך משפחה שלמה, משפחה שסובלת אולי יותר ממנו והם אלו שזקוקים לעזרה ואין לזה מודעות. אני חסרת אונים מול ההתמכרות. כשמקבלים את התובנה הזו יורד משא נורא – רגשי האשמה. הורים צריכים להתנתק באהבה מילדיהם המכורים."
. מיכאל ליסצוב. בן 50, נולד בקזחסטן, עבר לרוסיה בילדותו ועלה לארץ לפני ארבע שנים. אוסף בקבוקים לפרנסתו. שנתיים לאחר שעלה לארץ התחיל לשתות בעיקר בירה. - "2-3 בירות, עובד קצת קצת, 2-3 בירות וממשיך לסחוב. אם אני לא שותה אז אין כח ואין מצב רוח. השתיה עוזרת לי, כמו כח. כמו בצבא ברוסיה, בזמן מלחמה – נותנים כוס לשתות ויאללה קדימה – מתקיפים. אני לא חושב שאני מכור."
אילנית, בת 37, אם חד-הורית, מתגוררת בצפון הארץ. נקייה מסמים 5 שנים - "זה מתחיל ונגמר בתוך הבית. המקום שממנו באתי לא היה פשוט, למראית עין הכל היה בסדר, אבל זו היתה קרקע די חבולה. עם הרקע הזה, הסמים נתנו את האשלייה שהחיים טובים והכהו את התחושות הפנימיות. השימוש בא לחסות על משהו. הקטע האסור משך אותי. הייתי בטוחה שמה שאני עושה זה בסדר, הנגע שקשור לאוכלוסיות חלשות לא יגע בי. אבל לא היה הבדל גדול ביני לבין נרקומן שמבקש שקל בצומת. החיים שלי היו סיוט. איבדתי צלם אנוש. הבעיה היא לא סמים בעצם. פעם זה נראה לי פיתרון אבל הבעיה יותר עמוקה. זה היה איזשהו רצון לגעת במה שאנשים לא נגעו בו, להיות ייחודית, חוסר רצון להיות כמו כולם. עברתי חוויות שאדם שעובד בין שמונה לחמש לא היה עובר. כשהייתי מסטולה הרגשתי שאני על גג העולם, ואף אחד לא מבין מה זה החיים באמת. העולם הזה קוסם אבל השטן יושב שם, זו אשליה גדולה וההרס של זה אדיר. הגמילה לא מתחילה בסמים אלא ברצון לחיות ולא למות. אני רוצה לקבל הזדמנות אחת מהחיים."
צבי פסטר. נולד ב – 1926, במקור מבלפוריה, עסק בחקלאות. מתגורר בבית האבות דירונית במרחביה. - "התעוררתי יום אחד בבית חולים וראיתי שעון, שאלתי אם הוא הולך או שזה רק בשבילי – בעולם הבא".
רוזה (ילידת 1917) ומקס (יליד 1911) אוסטר. שניהם במקור מרומניה, גרו בקרית גת וכעת בבית האבות משל"ב בעפולה. מקס היה מנהל מחלקה במפעל טקסטיל, רוזה היתה עקרת בית. נשואים 38 שנים. - "בחיים אצלנו אף אחד לא נכנס - לא גבר, לא אישה. עשינו חיים טובים, ידענו מה לקחת מהחיים, מה מגיע לנו. אבל מתי אין כח, עושים בכל זאת. אנחנו עכשיו כמו זוג צעיר".
חיה לומזוב נולדה ב – 1912, במקור מאוקראינה. גרה בנצרת עלית וכעת בבית האבות נוף העמק בנצרת עלית. - "היו לי חיים קשים, היום אין בריאות. אני לא יכולה להיות בלי כלום, כשחייבת לעשות משהו – אז סורגת".
לוטפיה זועבי, נולדה ב – 1914. במקור מנצרת, כעת מתגוררת במחלקה הסיעודית בביה"ח הצרפתי בנצרת. היתה תופרת. - "הייתי שמחה והייתי מאושרת. עד לפני 7 חודשים עבדתי. השכל שלי כמו צעירה, הגוף זקן. איש צעיר הוא כמו פרח, שימרו על הגוף שלכם, שימרו על עצמכם. תהנו בחיים שלכם, אחר כך תהיו זקנים".
אסתר חייאב, נולדה ב – 1913, במקור מאוזבקיסטן, היתה שחקנית תיאטרון בצעירותה. כעת מתגוררת בבית האבות משל"ב בעפולה. - "לאלוהים יש הרבה סבלנות, לאנשים אין".
תלמה בר-דין, בת 58, פעילה באירגון אשה לאשה. - "אני רוצה להגיע למהפכה כוללת אזרחית פמיניסטית בה לא רק יהיה שיוויון בין המינים אלא יהיה בה מקום סוף-סוף למעשים ורעיונות ולתפיסת העולם של הנשים. אני מאמינה שכך תהיה חברה הרבה יותר טובה ורק כך נוכל להגיע לשלום, עם פלורליזם מקסימלי, קבלת ואהבת השונה. רק נשים יכולות להביא את זה. זה המאבק שלי, 35 שנה בתוך הפמיניזם הרדיקאלי השמאלני, כבי-סקסואלית וכאישה שבחרה לא להביא ילדים לעולם".
ציפורה בן-גד, בת 50 פלוס, מדריכת נישואין במועצה הדתית חיפה, אם לתשעה. - "אין שיוויון בין גברים לנשים, אין ולא צריך להיות. אלוקים ברא את האדם שונה מהאישה – זכר ונקבה – שונים אחד מהשני, ומתוך השוני אנחנו יכולים להגיע לשלמות. להשלים זה לתת לשני את מה שחסר. אנחנו שונים בשכל, שונים ברגש, שונים בהסתכלות על החיים, שונים בתגובות שלנו, שונים בצורה החיצונית, וממילא הגוף משפיע על הנפש. אני נשואה 35 שנה וכל יום אנחנו נותנים אחד לשני. בתי הדין מלאים בגירושין משום שאנשים לא רוצים לתת, לא סבלניים אחד לשני, לא מסתכלים על מה שיש אלא על מה שחסר."
איתמר שחר, בן 26, מתגורר בחיפה. לוקח חלק בקבוצת גברים פמיניסטים שעורכים פגישות בבית אירגון אשה לאשה. - "יחסי הכח והשליטה בין גברים לנשים הם יחסים של דיכוי פטריאכלי. בחברה, גברים נמצאים במוקדי הכח, החל בגבר בתוך משפחה וכלה בשרים בממשלה. אני מנסה להבין איך יחסי הדיכוי בחברה קשורים אלי. מחנכים גברים לא לדבר על רגש ועל או על התנסויות אישיות. בקבוצה אנחנו מנסים לשנות את זה."
דברת אסולין, בת 23, עובדת כברמנית באיזי פאב בחיפה כשמונה חודשים. - "לא מפריע לי שיש הצקות על גבול הטעם הטוב. זה חלק מהאיזון בין גברים לנשים. לפעמים המראה שלי עוזר לי בדינמיקה בין גברים שיושבים על הבר לביני, הכל נראה לי כמו משחק. זה משחק, הצגה".
איה כהנא, בת 30, בעלת הסינקופה-בר בחיפה. - "אני לא חשה הבדל סקסיסטי בעבודה שלי במקום. מבחינת העבודה והעובדים אין הבדל בין נשים לגברים. אולם, אם אני אבוא לפתור מצב מסויים זה יהיה שונה מהדרך של השותף. התוצאה אולי תהיה אותו דבר אבל הדרך שונה – העדינות. יש כאלה שהולכים ראש בקיר. אבל אני אחפש דרך שתביא לפיתרון. פעם זרקו משהו על איך זה לא קשה, לעבוד לילות, מה עם משפחה? אני עונה להם – 'זה אני'. זה מה שאני עושה, זה החיים שלי, העולם שלי. זוגיות שתהיה, לא משנה איזה - הצד השני יצטרך להבין שזה המצב."
. איתן שחל בן 56 חולה בסרטן ריאה. קבלן חשמל במקצועו. מאושפז במערך האונקולוגי של ביה"ח רמב"ם. - "לסרטן אין תאריך ואין כתובת. אתה לא יודע מתי זה יתקוף. אין זמן ואין מקום. זה מחייב גישה שונה לחיים. הערכות כלכליות וחברתיות. זה אחד מהימורי החיים. אני צופה ייצוב והחלמה. אני אופטימי."
דפנה דוד, בת 31, מתגוררת בעפולה. במאי 2005 התגלה סרטן השד מפושט. - "סרטן או לא סרטן, גידולים במח או גרורות, יש לי תכניות לחיות חיים נורמליים, עם תוחלת חיים מלאה. אני מותחת את החיים שלי כמה שיותר, נהנת מהם, לא מתחרטת עליהם. השתנתי מאד. היום אני בנאדם מאד חזק, הכי חזקה בעולם, לא פיסית, מנטלית וזה הולך להתחזק בימים הקרובים. הכי יודעת מה אני רוצה לעשות. היום אני הכי ממוקדת בעולם. תמיד הייתי דחיינית כרונית, אף פעם לא סיימתי דברים. היום כשאני כל כך אופטימית לגבי החיים שלי אני מפוקסת, ממוקדת, יודעת מה אני רוצה לעשות." דפנה נפטרה בשלהי שנת 2006.
יוסי ויזל, בן 51, עוסק במכירות. חולה בסרטן ריאות. מאושפז במערך האונקולוגי של בית החולים רמב"ם. - "כל אחד צריך להאמין ברפואה – היום היא מאד מתקדמת. בית החולים נותן שרותים ברמה גבוהה ואני מקבל יחס טוב. אני רואה אנשים שהחלימו ויצאו מזה - בשיגרת חיים רגילה. אני אופטימי". יוסי נפטר בשנת 2008.
זינאידה פטריק בת 54, עלתה מצ'רנוביל ב – 96'. אמה נפטרה מסרטן השד. ביולי 2002 התגלה אצלה סרטן השד. עו"ד בהשכלתה, אם לשניים. מקבלת טיפול במערך האונקולוגי של ביה"ח רמב"ם. - "אפשר חיים, צריך חיים, אין מה לעשות, אפשר לחיות עם זה. אחרי הניתוח היה בסדר שנתיים ואח"כ כואב. אני לא יודעת מה שיהיה אפילו עוד חודש חודשיים, אני מפחדת – רוצה לראות את ילדי גדלים, רוצה חיים. כל החיים עבדתי, עכשיו כל הזמן בבית עם טלוויזיה וטלפון ואבא לטפל בו. כל החיים, מאז שאימי נפטרה, חשבתי שגם אלי זה יגיע. חשבתי וחשבתי- ויש. כשהודיעו לי חשבתי שהחיים נגמר. כדי להבריא חושבת על הבנים".
יעקב זהבי מקיבוץ דפנה, בן 55, נשוי, אב לארבעה וסב לנכד. חולה בסרטן כליות. מקבל טיפול במערך האונקולוגי של ביה"ח רמב"ם. - "יש להכניס את התרופות לסל הבריאות. אני שילמתי שלושים שנה ביטוח לאומי, קופ"ח, מס הכנסה, עשיתי מילואים וביום שאני צריך לקבל מהמדינה באים ואומרים לי – 'זה לא בסל'. כל עירוי זה 20 אלף ש"ח. התחלתי לקבץ נדבות ותרומות לכיסוי הטיפול. סופר אגורה לאגורה איך לחיות. אנחנו יודעים איך זה מתחיל, אנחנו לא יודעים איך זה נגמר".
רוני דאו, בן 32. מזה ארבע שנים מגיע כל יום למעיין עין פרג' בחיפה. - "אני מגיע הנה כדי לשבת לבד. מעשן נרגילה, ישן, יושב, נהנה מהטבע. חושב על אלוהים. אני והוא לבד. חוקר כל דבר – איך העץ, איך ההרים, איך הסלעים. לא הייתי מצליח לעשות את זה בקניון למשל, יש שם רעש, הרבה אנשים. זה לא בשביל לברוח מהחיים, רק ככה, להנות מהטבע. אני בתוך החיים – עובד, חברים, ישן בבית, שני ילדים, אבל צריך את השעות שלי לבד. לא רוצה כלום מהחיים, רק לחיות יום ביומו. אני שקט ושלווה".
מורדכי רובין יליד 1945. גר מזה 15 שנה בצריף שבנה לעצמו בשדות של כרכור. מגדל עזים תרנגולות וירקות. - "ברחתי מעיר – נחנקתי מהסדר שבחיים. פה אתה לא עבד של החיים, אין פה שעה שאני צריך לקום ללכת לעבודה. אם אני עייף אז הולך לישון. כשגומר לישון – קם. אתה קם מתי שאתה קם ואתה ישן מתי שאתה ישן. אם אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה – זה חופש. אם מכתיבים לי את החיים זה עבדות. לקום בשעה כזאת, לעשות ככה וככה – בשביל מה אני צריך את החיים שלי? אני חי כמו שנהייה היום. אנשים שחיים בעיר – מסכנים. יש כאלה שמבינים ואומרים 'אני הייתי מוכן להיות במקומך'. שטויות. להיות ולרצות להיות זה שני דברים אחרים. אני אחד מהפליטים".
ווה ולדימיר ברוורמן. בן 39. מתגורר מזה 6 שנים במערה בוואדי סיח בחיפה. במקור מקווקז, עלה ב – 93'. - "הבית שלי נשרף. נפרדתי מאישתי ועברתי הנה. זה יותר מווילה בשבילי. אני פה בשביל הנשמה. אני חי ככה באוויר. טוב לי לבד. יש לי ספרים. לפעמים יש קונצים בראש".
אנג'לה דלבון אם מנזר הכרמליתים בחיפה, מתגוררת במקום מזה 38 שנים. - "העבודה המיוחדת שלנו זו תפילה. כל יום שבע שעות, זו ההתמחות שלנו. אני בדיוק במקום שאלוהים רוצה אותי. אני בוחרת לחיות כאן".

קאסם קלק, יליד 1944, נולד בחיפה - "משנת 62' מכור לכיף - חשיש, אחרי זה התחלתי אופיום, נגמר האופיום התחלנו עם החומר הלבן, עד לפני חמש שנים. מאז עם מתדון, חמש שנים, פעם ביום לוקח מתדון. אין קריזים, לא עצבני, רגוע. אני מכור לאדולן. אדולן יותר טוב מכל הסמים, חוץ מאופיום. אני לא יכול להפסיק עם זה. לעולם לא. יש כאלה שאומרים: 'אני יכול – בגמילה', אבל אחרי שנים יפלו בכל מקרה. אם אני אמות, שייצירו על הקבר בקבוק אדולן עם התמונה שלי – שיראו אנשים – איך נרקומן, הסוף שלו."
. מקס בן 27. עלה מאוקרינה לפני 7 שנים. 6 שנים ברחוב, שותה וודקה. - "יש-יש, אין-אין. אם לא שותה מרגיש בקריז, אבל כששותה הכל טוב. ברחוב בלילה קר. כשאני מסטול אני לא מרגיש שקר. יש לי אישה ושני ילדים שנמצאים באוקראינה, לפעמים עצוב שהם רחוקים אז שותה."
גרטה טאובר, אמא לבן מכור. - "לכל מכור יש הורים, אחים ולעיתים אישה וילדים. לא חושבים על זה שמכור אחד מושך משפחה שלמה, משפחה שסובלת אולי יותר ממנו והם אלו שזקוקים לעזרה ואין לזה מודעות. אני חסרת אונים מול ההתמכרות. כשמקבלים את התובנה הזו יורד משא נורא – רגשי האשמה. הורים צריכים להתנתק באהבה מילדיהם המכורים."
. מיכאל ליסצוב. בן 50, נולד בקזחסטן, עבר לרוסיה בילדותו ועלה לארץ לפני ארבע שנים. אוסף בקבוקים לפרנסתו. שנתיים לאחר שעלה לארץ התחיל לשתות בעיקר בירה. - "2-3 בירות, עובד קצת קצת, 2-3 בירות וממשיך לסחוב. אם אני לא שותה אז אין כח ואין מצב רוח. השתיה עוזרת לי, כמו כח. כמו בצבא ברוסיה, בזמן מלחמה – נותנים כוס לשתות ויאללה קדימה – מתקיפים. אני לא חושב שאני מכור."
אילנית, בת 37, אם חד-הורית, מתגוררת בצפון הארץ. נקייה מסמים 5 שנים - "זה מתחיל ונגמר בתוך הבית. המקום שממנו באתי לא היה פשוט, למראית עין הכל היה בסדר, אבל זו היתה קרקע די חבולה. עם הרקע הזה, הסמים נתנו את האשלייה שהחיים טובים והכהו את התחושות הפנימיות. השימוש בא לחסות על משהו. הקטע האסור משך אותי. הייתי בטוחה שמה שאני עושה זה בסדר, הנגע שקשור לאוכלוסיות חלשות לא יגע בי. אבל לא היה הבדל גדול ביני לבין נרקומן שמבקש שקל בצומת. החיים שלי היו סיוט. איבדתי צלם אנוש. הבעיה היא לא סמים בעצם. פעם זה נראה לי פיתרון אבל הבעיה יותר עמוקה. זה היה איזשהו רצון לגעת במה שאנשים לא נגעו בו, להיות ייחודית, חוסר רצון להיות כמו כולם. עברתי חוויות שאדם שעובד בין שמונה לחמש לא היה עובר. כשהייתי מסטולה הרגשתי שאני על גג העולם, ואף אחד לא מבין מה זה החיים באמת. העולם הזה קוסם אבל השטן יושב שם, זו אשליה גדולה וההרס של זה אדיר. הגמילה לא מתחילה בסמים אלא ברצון לחיות ולא למות. אני רוצה לקבל הזדמנות אחת מהחיים."

צבי פסטר. נולד ב – 1926, במקור מבלפוריה, עסק בחקלאות. מתגורר בבית האבות דירונית במרחביה. - "התעוררתי יום אחד בבית חולים וראיתי שעון, שאלתי אם הוא הולך או שזה רק בשבילי – בעולם הבא".
רוזה (ילידת 1917) ומקס (יליד 1911) אוסטר. שניהם במקור מרומניה, גרו בקרית גת וכעת בבית האבות משל"ב בעפולה. מקס היה מנהל מחלקה במפעל טקסטיל, רוזה היתה עקרת בית. נשואים 38 שנים. - "בחיים אצלנו אף אחד לא נכנס - לא גבר, לא אישה. עשינו חיים טובים, ידענו מה לקחת מהחיים, מה מגיע לנו. אבל מתי אין כח, עושים בכל זאת. אנחנו עכשיו כמו זוג צעיר".
חיה לומזוב נולדה ב – 1912, במקור מאוקראינה. גרה בנצרת עלית וכעת בבית האבות נוף העמק בנצרת עלית. - "היו לי חיים קשים, היום אין בריאות. אני לא יכולה להיות בלי כלום, כשחייבת לעשות משהו – אז סורגת".
לוטפיה זועבי, נולדה ב – 1914. במקור מנצרת, כעת מתגוררת במחלקה הסיעודית בביה"ח הצרפתי בנצרת. היתה תופרת. - "הייתי שמחה והייתי מאושרת. עד לפני 7 חודשים עבדתי. השכל שלי כמו צעירה, הגוף זקן. איש צעיר הוא כמו פרח, שימרו על הגוף שלכם, שימרו על עצמכם. תהנו בחיים שלכם, אחר כך תהיו זקנים".
אסתר חייאב, נולדה ב – 1913, במקור מאוזבקיסטן, היתה שחקנית תיאטרון בצעירותה. כעת מתגוררת בבית האבות משל"ב בעפולה. - "לאלוהים יש הרבה סבלנות, לאנשים אין".

תלמה בר-דין, בת 58, פעילה באירגון אשה לאשה. - "אני רוצה להגיע למהפכה כוללת אזרחית פמיניסטית בה לא רק יהיה שיוויון בין המינים אלא יהיה בה מקום סוף-סוף למעשים ורעיונות ולתפיסת העולם של הנשים. אני מאמינה שכך תהיה חברה הרבה יותר טובה ורק כך נוכל להגיע לשלום, עם פלורליזם מקסימלי, קבלת ואהבת השונה. רק נשים יכולות להביא את זה. זה המאבק שלי, 35 שנה בתוך הפמיניזם הרדיקאלי השמאלני, כבי-סקסואלית וכאישה שבחרה לא להביא ילדים לעולם".
ציפורה בן-גד, בת 50 פלוס, מדריכת נישואין במועצה הדתית חיפה, אם לתשעה. - "אין שיוויון בין גברים לנשים, אין ולא צריך להיות. אלוקים ברא את האדם שונה מהאישה – זכר ונקבה – שונים אחד מהשני, ומתוך השוני אנחנו יכולים להגיע לשלמות. להשלים זה לתת לשני את מה שחסר. אנחנו שונים בשכל, שונים ברגש, שונים בהסתכלות על החיים, שונים בתגובות שלנו, שונים בצורה החיצונית, וממילא הגוף משפיע על הנפש. אני נשואה 35 שנה וכל יום אנחנו נותנים אחד לשני. בתי הדין מלאים בגירושין משום שאנשים לא רוצים לתת, לא סבלניים אחד לשני, לא מסתכלים על מה שיש אלא על מה שחסר."
איתמר שחר, בן 26, מתגורר בחיפה. לוקח חלק בקבוצת גברים פמיניסטים שעורכים פגישות בבית אירגון אשה לאשה. - "יחסי הכח והשליטה בין גברים לנשים הם יחסים של דיכוי פטריאכלי. בחברה, גברים נמצאים במוקדי הכח, החל בגבר בתוך משפחה וכלה בשרים בממשלה. אני מנסה להבין איך יחסי הדיכוי בחברה קשורים אלי. מחנכים גברים לא לדבר על רגש ועל או על התנסויות אישיות. בקבוצה אנחנו מנסים לשנות את זה."
דברת אסולין, בת 23, עובדת כברמנית באיזי פאב בחיפה כשמונה חודשים. - "לא מפריע לי שיש הצקות על גבול הטעם הטוב. זה חלק מהאיזון בין גברים לנשים. לפעמים המראה שלי עוזר לי בדינמיקה בין גברים שיושבים על הבר לביני, הכל נראה לי כמו משחק. זה משחק, הצגה".
איה כהנא, בת 30, בעלת הסינקופה-בר בחיפה. - "אני לא חשה הבדל סקסיסטי בעבודה שלי במקום. מבחינת העבודה והעובדים אין הבדל בין נשים לגברים. אולם, אם אני אבוא לפתור מצב מסויים זה יהיה שונה מהדרך של השותף. התוצאה אולי תהיה אותו דבר אבל הדרך שונה – העדינות. יש כאלה שהולכים ראש בקיר. אבל אני אחפש דרך שתביא לפיתרון. פעם זרקו משהו על איך זה לא קשה, לעבוד לילות, מה עם משפחה? אני עונה להם – 'זה אני'. זה מה שאני עושה, זה החיים שלי, העולם שלי. זוגיות שתהיה, לא משנה איזה - הצד השני יצטרך להבין שזה המצב."

. איתן שחל בן 56 חולה בסרטן ריאה. קבלן חשמל במקצועו. מאושפז במערך האונקולוגי של ביה"ח רמב"ם. - "לסרטן אין תאריך ואין כתובת. אתה לא יודע מתי זה יתקוף. אין זמן ואין מקום. זה מחייב גישה שונה לחיים. הערכות כלכליות וחברתיות. זה אחד מהימורי החיים. אני צופה ייצוב והחלמה. אני אופטימי."
דפנה דוד, בת 31, מתגוררת בעפולה. במאי 2005 התגלה סרטן השד מפושט. - "סרטן או לא סרטן, גידולים במח או גרורות, יש לי תכניות לחיות חיים נורמליים, עם תוחלת חיים מלאה. אני מותחת את החיים שלי כמה שיותר, נהנת מהם, לא מתחרטת עליהם. השתנתי מאד. היום אני בנאדם מאד חזק, הכי חזקה בעולם, לא פיסית, מנטלית וזה הולך להתחזק בימים הקרובים. הכי יודעת מה אני רוצה לעשות. היום אני הכי ממוקדת בעולם. תמיד הייתי דחיינית כרונית, אף פעם לא סיימתי דברים. היום כשאני כל כך אופטימית לגבי החיים שלי אני מפוקסת, ממוקדת, יודעת מה אני רוצה לעשות." דפנה נפטרה בשלהי שנת 2006.
יוסי ויזל, בן 51, עוסק במכירות. חולה בסרטן ריאות. מאושפז במערך האונקולוגי של בית החולים רמב"ם. - "כל אחד צריך להאמין ברפואה – היום היא מאד מתקדמת. בית החולים נותן שרותים ברמה גבוהה ואני מקבל יחס טוב. אני רואה אנשים שהחלימו ויצאו מזה - בשיגרת חיים רגילה. אני אופטימי". יוסי נפטר בשנת 2008.
זינאידה פטריק בת 54, עלתה מצ'רנוביל ב – 96'. אמה נפטרה מסרטן השד. ביולי 2002 התגלה אצלה סרטן השד. עו"ד בהשכלתה, אם לשניים. מקבלת טיפול במערך האונקולוגי של ביה"ח רמב"ם. - "אפשר חיים, צריך חיים, אין מה לעשות, אפשר לחיות עם זה. אחרי הניתוח היה בסדר שנתיים ואח"כ כואב. אני לא יודעת מה שיהיה אפילו עוד חודש חודשיים, אני מפחדת – רוצה לראות את ילדי גדלים, רוצה חיים. כל החיים עבדתי, עכשיו כל הזמן בבית עם טלוויזיה וטלפון ואבא לטפל בו. כל החיים, מאז שאימי נפטרה, חשבתי שגם אלי זה יגיע. חשבתי וחשבתי- ויש. כשהודיעו לי חשבתי שהחיים נגמר. כדי להבריא חושבת על הבנים".
יעקב זהבי מקיבוץ דפנה, בן 55, נשוי, אב לארבעה וסב לנכד. חולה בסרטן כליות. מקבל טיפול במערך האונקולוגי של ביה"ח רמב"ם. - "יש להכניס את התרופות לסל הבריאות. אני שילמתי שלושים שנה ביטוח לאומי, קופ"ח, מס הכנסה, עשיתי מילואים וביום שאני צריך לקבל מהמדינה באים ואומרים לי – 'זה לא בסל'. כל עירוי זה 20 אלף ש"ח. התחלתי לקבץ נדבות ותרומות לכיסוי הטיפול. סופר אגורה לאגורה איך לחיות. אנחנו יודעים איך זה מתחיל, אנחנו לא יודעים איך זה נגמר".

רוני דאו, בן 32. מזה ארבע שנים מגיע כל יום למעיין עין פרג' בחיפה. - "אני מגיע הנה כדי לשבת לבד. מעשן נרגילה, ישן, יושב, נהנה מהטבע. חושב על אלוהים. אני והוא לבד. חוקר כל דבר – איך העץ, איך ההרים, איך הסלעים. לא הייתי מצליח לעשות את זה בקניון למשל, יש שם רעש, הרבה אנשים. זה לא בשביל לברוח מהחיים, רק ככה, להנות מהטבע. אני בתוך החיים – עובד, חברים, ישן בבית, שני ילדים, אבל צריך את השעות שלי לבד. לא רוצה כלום מהחיים, רק לחיות יום ביומו. אני שקט ושלווה".
מורדכי רובין יליד 1945. גר מזה 15 שנה בצריף שבנה לעצמו בשדות של כרכור. מגדל עזים תרנגולות וירקות. - "ברחתי מעיר – נחנקתי מהסדר שבחיים. פה אתה לא עבד של החיים, אין פה שעה שאני צריך לקום ללכת לעבודה. אם אני עייף אז הולך לישון. כשגומר לישון – קם. אתה קם מתי שאתה קם ואתה ישן מתי שאתה ישן. אם אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה – זה חופש. אם מכתיבים לי את החיים זה עבדות. לקום בשעה כזאת, לעשות ככה וככה – בשביל מה אני צריך את החיים שלי? אני חי כמו שנהייה היום. אנשים שחיים בעיר – מסכנים. יש כאלה שמבינים ואומרים 'אני הייתי מוכן להיות במקומך'. שטויות. להיות ולרצות להיות זה שני דברים אחרים. אני אחד מהפליטים".
ווה ולדימיר ברוורמן. בן 39. מתגורר מזה 6 שנים במערה בוואדי סיח בחיפה. במקור מקווקז, עלה ב – 93'. - "הבית שלי נשרף. נפרדתי מאישתי ועברתי הנה. זה יותר מווילה בשבילי. אני פה בשביל הנשמה. אני חי ככה באוויר. טוב לי לבד. יש לי ספרים. לפעמים יש קונצים בראש".
אנג'לה דלבון אם מנזר הכרמליתים בחיפה, מתגוררת במקום מזה 38 שנים. - "העבודה המיוחדת שלנו זו תפילה. כל יום שבע שעות, זו ההתמחות שלנו. אני בדיוק במקום שאלוהים רוצה אותי. אני בוחרת לחיות כאן".